<h1>פ"ז ע"א</h1>
<h2>דף קט:</h2>
[רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה]. תמה הוא זה שהרי ארבע כוסות הן, שתקנו לו שתיה של ארבע כוסות דרך חירות, שאם שתה כוס אחד או שתים לא עשה ולא כלום. ויש לומר שהכונה היא למה שאמרו לפנינו [קי"ז ע"ב], ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות והואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה, וכיון שתקנו כל חד למצותו זה לקדוש וזה לספור ההגדה וזה לברכת המזון וזה להלל, כל אחד הוא נחשב לעצמו ואין מצטרפין זה עם זה לענין זוגות.
וכתב הרב אלפסי ז"ל דהואיל דכל חד וחד מצוה באפיה נפשיה הוא, לענין ברכה נמי צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא. ותמה הוא, היאך למד ענין ברכה שהוא תלוי בדעת המברך מזוגות שהוא ענין שאינו תלוי בהלכה. ונראה שכונתו ז"ל היתה שילמוד דין ברכה מזוגות מפני שאמרו נמלך אין בו משום זוגות וכן נמלך הוא קובע ברכה, והואיל וכשכל אחד מצוה באפיה נפשיה הוא מיוחד בעצמו ואינן נעשין זוגות, אף לענין ברכה אע"פ שדעתו עליהן הואיל וכל אחד מצוה בפני עצמו אינן מצטרפין, אלא כל אחד עומד בפני עצמו וקובע ברכה לעצמו, כמו שהוא עומד לעצמו לענין הזוגות. וכשתאמר שמא לענין הברכה אין קובעין לו ברכה בפני עצמו מאחר שדעתו עליהן מתחלה, דמלת' בעלמ' הוא דעבדי לענין זוגות, הרי יש לנו טעם מחוור בשביל הברכות הקבועות על כל כוס וכוס, משום דמישתא וברוכי בהד(ד)י הדדי לא איפשר, כמו שכתבנו למעלה. וכן הרב אלפסי ז"ל אינו סומך בהלכות על ענין הזוגות אלא על הסיוע שמביא מדגרסי' בפר' כסוי הדם
